שליליסט

עיריית פתח תקוה מנסה לחסל אותי.

למיטב זכרוני לא הסתכסכתי עם פרנסי העיר, אני לא חייב להם כספי מיסים, לא יצאתי נגד ראש העיר (למרות שלפעמים מתחשק לי) ובאופן כללי אני תופס מעצמי תושב שקט ולא בעייתי.

ובכל זאת, למה עיריית פתח תקוה הוציאה חוזה על חיי?

בין שאר פעילויותי המבישות כאדם המנסה להתקיים במרחב הציבורי הדוחה שאנחנו קוראים לו ארץ מולדת (או במילים של אנשים מנותקים: ישראל), אני רוכב על קטנוע. הקטנוע מאפשר לי ולשאר חברי הכת הזו לחתוך בתוך התנועה כבחמאה מותכת, ולהגיע למחוזות חפצינו השונים באינרטוול זמן השווה (רחמנא ליצלן) לזה שהגויים בארצות אירופה השונות נאלצים לעבור ברכבות תחתיות.

למרות שהרכיבה בקטנוע מלאה בפלוסים כרימון, יש לה גם מינוסים לא קטנים. למשל: עליך לעשות שימוש בלתי פוסק בחושייך, ולא לסמוך לרגע על הכלי שאתה רוכב עליו, ובעיקר לא על חושיהם של הנהגים סביבך. במילים אחרות, עליך להשתמש בעיניך ובאוזניך ללא הפסקה, מכיוון שאין לדעת מהיכן תתרגש עליך הסכנה: נהגים עיוורים עד כדי טיפשות, כבישים משובשים עד כדי בור ענק מצופה אספלט או, הנורא מכל, רוכבי קטנוע אחרים.

עיריית פתח תקוה, ככל הנראה, לא מאמינה בחושים (מי אמר דקארט? שתוק ושב) ויותר מכך, לא מאמינה בזכותי לחיות. אחרת אי אפשר להסביר את התמונה הזו:

משום מה, מחלקת התעבורה של העיר הפכה לועדת קישוט. למיטב הבנתי, כיכר אמורה לשמש ככלי תעבורתי שמטרתו לווסת את התנועה באופן מעגלי. על מנת שהיא תוכל לעמוד בתפקידה בהצלחה, עליה לאפשר לנהגים לראות את הרכבים החגים בה, או החשים לכיוונה כדי לחוג בה, משום שאחרת מדובר במלכודת מוות.

סביר להניח כי וועדת הקישוט התעבורתית האחראית על המפגע האסתטי/תעבורתי הזה, לא מכירה בהגדרה הזו של תפקיד הכיכר, אחרת אין אפשרות להסביר את התפישה השולטת בין חבריה כי יער מטופש ומסמא עיניים במרכז כיכר חשוב יותר מיכולתי ומזכותי להשתמש בחוש הראיה שלי באופן מושכל ומקסימלי.

חוסו על חיי! אני קורא למקבלי ההחלטות, או לפחות הבטיחו לי שתקראו לכיכר על שמי.

צילום: שליליסט

מספר קוראים (גם אפס זה מספר) העלו בפני טענה בדבר השימוש הרב שאני עושה באלוזיה לאוננות בבלוג.

חלקם (אפשר לחלק אפס, או שזה בח"מ?) טוענים שהשימוש הרב בביטוי "אוננות" על צורותיו השונות מביך אותם, וחמור מכך,  במקרים רבים השימוש בביטוי אינו קוהרנטי, וכי אין קשר בין הדברים אותם אני מכנה אוננות לבין האקט עצמו.

ייתכן כי יש צדק בדבריהם, ולכן אנסה לרענן את ארסנל הדימויים המדולדל שלי ואחתור לשימוש רחב יותר בביטויים שונים מעולם המין בהקשרים רבים ככל האפשר.

והטיעון הפעם: צרכנות היא פורנוגרפיה (ופורנוגרפיה מובילה לאוננות. תודה לאל על הדימוי הזה, אף פעם לא מאכזב).

בימים האחרונים ניסיתי להתחמק ממחויבותיי האקדמיות בכל מחיר, ולכן התחלתי לפעול בכיוון הגשמת חלום חדש שלי: רכישת מצלמה. אני לא יכול להעיד על עצמי כטכנוקרט חובב שכלולים מי יודע כמה, אבל גיליתי, שברגע שאתה צולל לתוך העולם הזה, קשה מאוד לעצור. תוך זמן קצר מצאתי את עצמי משפשף ומרייר מול מצלמות שונות שאין לי כל צורך בהן.

הצורה שבה מפרסמים מפרטי מצלמות שווה לקריאה בתסריט של סרט פורנו. לא אלאה אתכם בפרטים הטכניים הרבים והקשים מנשוא, ולכן אקצר ככל הניתן: בגדול, הכל גדול יותר, מהר יותר ובעיקר חסר תוחלת.

הפורנוגרפיה עצמה היא לא יותר מאשר כלי להשגת מטרה, אך נראה כי בשנים האחרונות היא הופכת אט אט להיות המטרה עצמה. לא עוד כלי לסיפוק צרכים, אלא סוגה לגיטימית שיש לה איזכורים פנימיים וכוכבים לעת מצוא.

כך גם הצריכה. השיטוט המוגזם וחסר הגבולות שלי במרחב הפרסומי-אינטרנטי הבהיר לי שהעניין הוא לאו דווקא רכישת החפץ עצמו, אלא החיפוש האין סופי אחר החפץ המושלם.

וכמו שבסוף האקט הפורנוגרפי כל מה שנותר לך הוא סרט חסר ערך וכמה רגעים נשכחים של הנאה, כך גם בסוף האקט הצרכני כל מה שנותר לך הוא חפץ וצורך בלתי נשלט לעוד.

לקראת נסיעתי הצפויה לבירת הרייך השלישי (אני לא אתן לפרטים שוליים לשנות את ההבנה שלי את ההיסטוריה), התעוררה בעיה לא צפויה.

לפי כחצי שנה פצחתי באחד מהמעשים הכי רדיקליים שלי אי פעם: הפכתי לצמחוני. רבים ממכריי טוענים שמדובר באחד המעשים האדיוטיים ביותר שעשיתי בימי חיי, שני רק להולדתי. בימים אלה ממש אני עסוק בהדיפת קיטונות של בוז פחות או יותר מכל מי שאני מכיר. לפחות מצפוני שקט כתוצאה מזה שאני לא משתתף מהחגיגה היודו-קרניבורית שכל כולה טבח חיות חסרות ישע (חושבים שאני מגזים עכשיו, חכו לשמוע מה יש לי לומר אחרי שנה של חוסר קריטי בברזל).

על פניו נראה שאין קשר בין נסיעתי למעוז הנאציזם לבין משיכת ידי ממעשה הנבלה (אזעקת חידוד לשוני!) שהוא אכילת בעלי חיים. אבל, קשר יש גם יש.

לפני שנים רבות, כשעוד הייתי נער בולס גופות, פינטזתי על נסיעה לברלין. דמיינתי את עצמי הולך ברחובותיה של העיר שהביאה לנו נכסי צאן ברזל כמו היינריך היינה, תורת הגזע וכרוב כבוש בעודי תוקע לפי את הנכס (והפעם לא צאן) הגדול והחשוב מכל הנפלאות שהתרבות הגרמנית הביאה לעולם: הקאריוורסט.

האם אני יכול לבצע הקפאה קצרת טווח של עקרונותיי הצמחוניים החדשים, רק כדי להגשים חלום ישן של בליסת נקנינקיות על רקע החניון העומד על הבונקר של היטלר כאילו אין מחר?

מצד אחד, למה לא בעצם. מי ידע על זה? אף אחד מאחיי הצמחוניים לא ידע על המעידה הקטנה הזו על אדמת גרמניה. אבל, מצד שני, אחרי שחזרתי שוב ושוב באוזני כל מי שנקרה בדרכי על רצוני לרכוש זוג נעליים שלא מעור, אכילת נקניקיות ניאו נאציות נראית כמו פשע שלא יסולח.

אז, מפני שאני לא מסוגל להחליט, ומפני שאני לא מסוגל לשאת באחריות על מעשיי והחלטותיי שלי עצמי, אני מגלגל את ההחלטה לפתחך, הקורא האומלל שנקלע לכאן. אני קורא לך לעשות את ההחלטה הנכונה, חלום ישן ושמנמן, או עקרון חדש ונוצץ?

אבל דיר בלאק, לא לטעות, אני חם על הנקניקיה הזאת כמו אני לא יודע מה.

צילום: זיו מזרחי

קבוצה של חרדים מעמנואל רוקדים בבית המשפט, לאחר שבית המשפט קבע כי הם מפירים את החוק בכך שאינם מסכימים לשלוח את בנותיהם החסודות והאשכנזיות ללמוד בחברתן של תלמידות מהצד הפוחז והספרדי של היהדות החרדית.
על פניו, כאפיקורס שוחר ריב, אני אמור להתחלחל, ואם להשתמש בשפתם של אותם חרדים מרקדים, ברוך השם יש על מה. החלטתם של ההורים המאמינים בשם יתברך שלא לערב בנות עדות שונות, מעשה שהוא גזעני להחריד, לא יכולה להתיישב עם תפישה הומניסטית, לפיה כל בני האדם שווים (חוץ מהאדם הטיפש שמאמין בסבא נקמן שיושב על ענן ורק מחכה לנו שנעלה, כדי שהוא יוכל להיכנס בנו על חטאינו, אבל זו רק תוספת שלי). החרדים החצופים לא רק שאינם מכירים בגזענות מעשיהם, הם מעיזים לרקוד ולשיר בזמן שהשופט מכסח אותם במילותיו על גזענותם החשוכה. אחד מהמחוללים אף מגדיל ואומר, כי אינו מכיר בפסיקתו של השופט היודו-דמוקרטי, וכי הוא מעדיף על פניה את פסיקותיו של איזה רב עלום שם. תראו לי בן תרבות חילוני אחד, שמעשיהם המתריסים של החרדים לא מרתיחים את דמו, בעודו משנן את רשימת הרעות החולות שצמחו מתוך המגזר הזה: לא חולקים בנטל, מוצצים את כספי משלם המיסים, גזענים ובאופן כללי יורקים לבאר שממנה הם שותים, אחר כך משתינים בה ומכריחים אותנו לשתות ממנה בעודם נושאים תפילה לשמיים הריקים.
אבל, אני לא מתחלחל. להיפך. המחזה של החרדים המרקדים בבית המשפט מול עיניהם המשתאות של השופטים והתקשורת, משול בעיני לשליחת אצבע משולשת לכיוונו של הממסד המשפטי והתקשורתי כנציגיו של הממסד המדינתי הרחב יותר. ואין דבר נפלא יותר מתקיעת אצבע מרקדת בעיניה של המדינה. אפילו כשהמרקדים הם חבורת חשוכים נטולי בינה, שמאמינים בסנטה קלאוס יהודי, שבמקום להביא מתנות, הוא נוקם ונוטר, ומכריח אותך לצום ביום כיפור.